ויוסף הורד מצרימה. אמר ר' אלעזר, אל תקרא הורד אלא הוריד, שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתם ארומז למ"ש במדרשים דבעת שלא כונו החרטומים לפתור את החלומות לפרעה ויוסף כוונם הוריד אותם פרעה מגדולתם. אך אינו מבואר מניין לו לרמז כזה בלשון הורד, כי אי אפשר לומר דמדייק מדלא כתיב הובא, שהרי כן הוא הלשון בכל הליכה שמארץ כנען למצרים, כמו וירד אברם מצרימה (פ' לך), אל תירא מרדה מצרימה, אנכי ארד עמך מצרימה (פ' ויגש) וכהנה הרבה, והטעם פשוט, משום דכיון דארץ כנען גבוה מכל הארצות, לכן כשיוצאים מכנען למצרים הולכים במורד, ולכן תכונה הליכה זו בשם ירידה, וכנגד זה להיפך כשיוצאים ממצרים לכנען כתיב בלשון עליה, ויעל אברם ממצרים, העליתנו ממצרים, אשר העלוך ממצרים, בעלותם ממצרים (שופטים י"א) [ואע"פ שיש יוצאים מן הכלל, אך כללות הענין כן הוא], וא"כ מכיון דכאן הלך יוסף מכנען הלא ראוי ודרוש לכתוב הורד, ומאי קשה לו. ונראה ע"פ מ"ש בסוטה י' א' דדרשו שם מה שביהודה כתיב עולה תמנתה (לעיל ל"ח י"ג) ובשמשון כתיב (שופטים י"ד) וירד תמנתה, א"ר אלעזר, יהודה שנתעלה בעליה זו [שע"י הזדווגות עם תמר בהליכה זו יצאו ממנו נביאים ומלכים כמבואר בפרשה הקודמת] כתיב בי' עליה, ושמשון שנתגנה בה [כמבואר במקומו] כתיב בי' ירידה, והנה בעל הדרשה שלפנינו הוא ג"כ ר' אלעזר, ומבואר דס"ל לר' אלעזר דאפילו במקום ששייך ירידה אך מכיון שבאותה הדרך יש עלוי וגדולה כתיב בלשון עליה, והנה בדרכו זו של יוסף נתעלה בגדולה וכבוד מלכים, ולכן קשה לו לר"א למה כתיב בי' הורד ולא הועל, ודריש שרומז הכתוב שע"י בואו לשם הוריד אצטגניני פרעה מגדולתם, כמבואר. . (סוטה י"ג ב')
ויקנהו פוטיפר. אמר רב, קנאו לעצמו ובא גבריאל ופרעו, מנא לן, מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף כתיב (פ' מקץ מ"א מ"ה) פוטי פרע בהפי' קנאו לעצמו – למש"ז. ויתכן לומר דמדייק דרשא זו מדחזינן שמאז בא אליו יוסף נפרע, ש"מ שבגללו ובסבתו הי' כן, ומפרש הסבה, מפני שקנאו למש"ז מפני יפיו. והמפרשים טרחו בבאור דרשא זו, וע"ע מענין דרשא זו בנמוקי רמב"ן לקמן פסוק י"ט ובתוספות על התורה. – וע' בפירש"י בפסוק זה בענין סמיכות פרשה זו להקודמת, וז"ל, סמך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו [תמר] לשם שמים [ע' מה שכתבתי לעיל פסוק י"ד אות י"ז] אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים מיוסף, ואינה יודעת אם היא או בתה [היא אסנת, אשת יוסף], עכ"ל וכ"ה במ"ר כאן. וע"פ אגדה זו אפשר לבאר עוד דרשה אגדית במ"ר כאן בפרשה וינס ויצא החוצה – קפץ בזכות אברהם [וגירסא אחרת – בזכות אבות], האיך מה דאת אמר ויוצא אותו החוצה (פ' לך), ע"כ, ועמלו מאד המפרשים בבאור זה. ולפי המבואר לעיל במ"ר שכונה אשת פוטיפר לש"ש מפני שראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו, והסברא נוטה שהרצתה זה ליוסף למען ישמע לה, ולפי זה הי' אפשר שאמנם ישמע לה, אך בזכות שנאמר באברהם ויוצא אותו החוצה, ודרשינן (נדרים ל"ב א') שאמר אברהם לפני הקב"ה שרואה הוא באצטרוגלין שלו שאינו ראוי להוליד, הוציא אותו הקב"ה החוצה ורמז לו בזה צא מאצטגנינות שלך, כלומר אל תאמין בהם, ובזכות זה נשמר יוסף שלא יפנה לערכי האצטרוגלין ויחטא, וזהו שאמר וינס ויצא החוצה בזכות אברהם שנאמר בי' ויוצא אותו החוצה כמו שאברהם יצא חוץ לאצטרוגלין ולא האמין בהם כן לא נתן הוא אומן בהם וע"י כן נמנע מן החטא, ודו"ק . (סוטה י"ג ב')
בגלל יוסף. אמר אביי, תיכף לתלמידי חכמים – ברכה, שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף גר"ל המקרב ת"ח ומארחם לביתו באה ברכה לביתו, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל בפ' ויצא בפסוק נחשתי ויברכני ה' בגללך. . (ברכות מ"ב א')
הרעה הגדולה. בגלוי עריות כתיב הרעה הגדולה ובלשון הרע כתיב (תהלים י"ב) לשון מדברת גדולות, מלמד שכל המספר לשון הרע מגדיל עונו כנגד עון גלוי – עריות דומפרש דכמו כן מגדיל עונו כנגד שפיכות דמים דכתיב בי' בקין גדול עוני מנשוא, וכנגד ע"ז דכתיב בי' חטא העם הזה חטאה גדולה, ונראה כלל הבאור דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים, ולכן דנו את המספר לשה"ר כגורם לעבירות אלו. . (ערכין ט"ו ב')
וחטאתי לאלהים. גלע"ר הוא אחד מן הדברים שנפרעים בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים היתכן דמדייק מ"ש וחטאתי לאלהים ולא וחטאתי לאישך, ש"מ דלבד העונש שיענש מפוטיפר בעוה"ז [שזה למותר לו לפרש] עוד יענש בעוה"ב, וכמו שדרשו על הפסוק דפ' שלח הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שהנפש נכרתת ועדיין עונה בה, יעו"ש לפנינו. . (ירושלמי פאה פ"א ה"א)
יום יום. תני, בכל יום היתה משתדלתו בדברים, אמרה ליה הריני חובשתך בבית האסורים, אמר לה – ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך, אמר לה – ה' זוקף כפופים. הריני מסמא את עינך, אמר לה – ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה ולא רצה ופשוט דמדייק הלשון יום יום דמשמע שבכל יום המציאה לו פתויים אחרים. וכהאי גונא דרשו במ"ר אסתר על הפ' ויהי כאמרם אליו יום ויום. ומ"ש נתנה לו אלף ככרי כסף – אינו מבואר איפה מרומז זה, ואפשר לומר ע"פ מש"כ בפ' וירא שאמר אבימלך לשרה הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים, כלומר, לפייסו ולרצותו על הבזיון והצער שגרם לו, יעו"ש, וקרוב לומר שהי' אצלם מנהג לרצות בסכום כזה לפיוס תמורת בזיון, ולכן רצתה אשת פוטיפר לתת לו סכום כזה לפייס דעתו על הבזיון והצער שיסתבב לו מזה. . (יומא ל"ה ב')
לשכב וגו'. לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עמה – בעולם הבא. מכאן אמר ר' אליעזר, כל העושה עבירה אחת קשורה היא בו ככלב זר"ל שלא ימחה חטאו לעולם, ואיירי בעבירת זנות, וע' במהרש"א. וטעם המליצה קשורה ככלב הוא ע"פ ע"ש בסנהדרין ק"ח ב' כלב שמש בתבה ונקשר כטבע הכלב בעת זווגו. ועיקר טעם הדרשה בעוה"ז ובעוה"ב י"ל פשוט דמדייק כפילת הלשון לשכב להיות, אך אעפ"כ אינו מבואר איפה מרומז להיות בעוה"ב, ואפשר לומר, משום דבעלמא מציע לשון הויה רק באישות ולא בזנות, וכמש"כ והיתה לאיש אחר, וטעם הדבר, משום דלשון הויה מורה על הויה קיימת ויסודית, ואחרי דזה לא שייך בזנות במקרה, ובכ"ז כתיב להיות עמה, לכן דרשוה ברמז לעוה"ב שהוא נצחי, והיינו שלא ימחה חטאו לעולם, וכמבואר, ודו"ק. . (ע"ז ה' א')
לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, והד אפר לעשות צרכיו נכנס חיתכן דמדייק זה מדבא בשעה שאין איש בבית ולא חשש להביא עצמו לידי נסיון, אלא ודאי שכבר הסכים בלבו להשמע לה. ויש להעיר בזה לפי מ"ש בשבת צ"ז א' על הפ' דפ' בהעלתך ויחר אף ה' בם, אמר ר"ע, מלמד שאף אהרן נצטרע, אמר לי' ר' יהודה בן בתירה, עתיד אתה ליתן את הדין, שגלית מה שהתורה כסתה, ור"ל שדרש בגנות אהרן, וא"כ קשה כאן מה ראה הדורש לדרוש בגנות יוסף מה שהתורה כסתה, ובפרט כשאפשר לפרש מלאכתו ממש. וי"ל משום דאדרבה בזה נתוספה מעלת צדקתו שאעפ"כ כבש את יצרו ועמד בנסיון. . (סוטה ל"ו ב')
ואין איש וגו'. וכי אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בה איש, תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה אני, אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כהיום הזה טורש"י בפסוק זה הביא דרשה זו על תחלת הפסוק ויהי כהיום הזה, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד יום איד שלהם שהלכו כולם וכו', ואע"פ דבגמרא דרשו זה מלשון ואין איש, י"ל דחדא דרשא היא, דאע"פ שידענו שהלכו כולם מן הבית אכן לא ידענו לאיזו סבה הלכו, על זה מוסיף לדרוש ויהי כהיום הזה, יום מיוחד, יום איד שלהם. וע' במהרש"א שתמה על פירש"י, ולפי מש"כ הענין מבואר. – והנה מה הי' תכונת זה החג למצרים, לא נתבאר כאן ענינו, ויש בזה גירסות שונות, במ"ר כאן איתא, יום ניבול של נילוס היה, ור' נחמיה אמר, יום תיאטרון היה, ובמ"ר ריש שה"ש איתא יום ניבול וזיבול היה, ובתנחומא כאן איתא יום זיבוחו של נילוס היה, והנה עדיין לא נתבאר מה הוא ניבול וזיבול וזיבוח ותיאטרון, ומה תוכן ענינם לכאן. ונראה לפרש ע"פ מ"ש בע"ז י"ח ב', ת"ר, אין הולכין לטרטיאות של עובדי כוכבים מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, וכתבו התוס' וז"ל, מזבלין – מזבחין, ולשון גנאי נקט, וכן משמע בירושלמי פ' הרואה, הרואה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם, עכ"ל, ומעתה נתבאר הכל, שהי' אצלם מנהג לזבוח ביום מיוחד לנילוס [אולי ביום שהוא עולה], ומבואר בגמרא שם כי זה הי' נקרא אצלם תיאטרון, והי' זה יום זיבוח, וכפי דברי התוס' רגילין חז"ל לקרוא ליום זיבוח זה יום זיבול, או לשון גנאי אחר. ובזה נתבאר שכל הגירסות הולכות אל מקום אחד וכונה אחת, דהיינו זיבוח וזיבול וניבול ותיאטרון, ודו"ק. – וע"ע השייך לענין אגדת פרשה זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ותשב באיתן קשתו. . (שם שם)
